דלג לתוכן העמוד (מקש קיצור ד)
אשנב   אביליקו

חוק לרון – "מלכודת דבש" או חשש הנובע מחוסר הבנה?

בשנת 2001 מטה המאבק של הנכים קיים הפגנה בת 77 יום, שכללה אף שביתת רעב. הדרישה המרכזית של המטה הייתה להשוות את גובה קצבת הנכות לגובה שכר המינימום. דרישה זו לא התקבלה, אולם הממשלה קיבלה את מרבית הדרישות, כשביניהן – התרת החסמים העומדים בפני אנשים עם מוגבלויות לצאת לעבוד מבלי לאבד את קצבת הנכות שלהם.

 

בעקבות השביתה, הממשלה הקימה ועדה בראשות השופט אפרים לרון, אשר מסקנותיה הובילו לחקיקת "חוק לרון" ב-2008, שהוא למעשה תיקון תקנות הביטח הלאומי, המאפשר לאנשים עם מוגבלויות לצאת לעבוד מבלי לאבד את קצבת הנכות שלהם ולא את ההטבות הנלוות, אלא רק באופן יחסי. החוק נכנס לתוקפו ב-2009, אולם כמעט שש שנים חלפו מאז ורבים עדיין נרתעים מלצאת לעבוד מאימת הביטוח הלאומי. האם מדובר ב"מלכודת דבש" כפי שרבים סבורים, או שמא בחוסר הבנה ופחד מהחוק?

 

ראשית, חשוב לציין כי העובדה שרק אחוזים בודדים ממקבלי הקצבאות הגדילו הכנסותיהם מעבודה מאז שהחוק נכנס לתוקפו, אינו מעיד בהכרח על הבעייתיות שבו – ויש בו סעיפים כאלה – כי אם על העובדה שמרבית ממקומות העבודה אינם נגישים לאנשים עם מוגבלויות. לטעמי, חוק לרון הוא לחלוטין אינו מלכודת דבש, אולם אין להתעלם משני סעיפים בו המרתיעים את מרבית מקבלי הקצבאות לצאת לעבוד: ראשית, טוב יעשה המחוקק אם יבטל כליל את סעיף "קצבת העידוד". קצבה זו ניתנת לאנשים עם מוגבלויות, שהכנסתם מעבודה עולה על 70 אחוז מהשכר הממוצע במשק. קצבת העידוד מחליפה את קצבת הנכות וניתנת למשך שלוש שנים בלבד, מה שאומר שרשת הביטחון נשמטת מאותם מבוטחים העשויים לאבד מקום עבודתם.

 

שנית, המוסד לביטוח לאומי רשאי לזמן אנשים עם מוגבלויות לוועדה לבדיקה מחודשת של דרגת אי-כושר עבודה, בהינתן שני תנאים, כאשר הסעיף השני הוא "אפור" ונתון לפרשנות של המוסד לביטוח לאומי:

 

  1. התגלו עובדות הקשורות במצבו הרפואי או בכושרו להשתכר של המבוטח, שהיו קיימות בעת מתן ההחלטה בעניינו ולא פורטו בידיו כנדרש בטופס התביעה שהגיש או במסגרת תשובתו לבקשת פקיד התביעות, ואשר היה בהן כדי להשפיע על זכאותו לקצבה או על שיעורה
  2. סבר המוסד כי בעקבות טיפול רפואי שקיבל הנכה חל שינוי מהותי במצבו הרפואי והדבר צוין בזימון לבדיקה מחדש; לעניין זה, "שינוי מהותי" - שינוי שיש בו כדי להפחית את הנכות הרפואית כך שלא מתקיים בנכה התנאי האמור בסעיף 208(א) לחוק.

*הסעיפים הללו נלקחו מאתר המוסד לביטוח לאומי – לתקנות המלאות.

 

 

אין ספק ששני הסעיפים הללו (קצבת עידוד והזימון הנוסף לוועדת אי-כושר) הם בעיתיים כשלעצמם. יחד עם זאת, נדמה כי החשש מהחוק וחוסר הידיעה שלו מביאים אנשים עם מוגבלויות לוותר על האפשרות שיש בו, והיא לצאת לעבוד מבלי לאבד את קצבת הנכות, אלא, כאמור, רק באופן יחסי לגובה ההכנסות, ולא את ההטבות הנלוות.

 

נכון לכתיבת שורות אלו, אני עובד למעלה משנתיים תחת חסותו של חוק לרון, ואכן החוק מאפשר לי לעבוד כאחד האדם. כל אדם מוגבל או אישה מוגבלת אשר פונים אליי בתהייה "האם כדאי לי לעבוד תחת חוק לרון? האם אין זה מסוכן?" אני תמיד משיב כי הסכנה – אם קיימת – היא פחותה בהרבה ממה שנוטים לייחס לחוק, ושהמציאות שלנו כאנשים עם מוגבלויות בכל הקשור ליציאה לעבודה השתנתה לאין שיעור ביחס למציאות שהייתה לפני עשור שנים.

כאדם שגדל עם שאיפות מקצועיות ואישיות, כשהעיקרית שבהן היא להשתלב בחברה, זכורות לי היטב השנים שקדמו לחוק שלא עשיתי דבר עם עצמי ונאלצתי לוותר על עבודות – הן כעצמאי והן כשכיר. על אף שהחוק אינו מושלם, הוא מאפשר לי להתפתח, לשפר את איכות חיי בכוחות עצמי, ובעיקר – להביט לסביבה בגובה העיניים.

 

בסופו של דבר, האם לצאת לעבודה, תוך הישענות על חוק לרון, היא עניין של השקפה אישית. אני סבור שטרם פוסלים אותו לחלוטין יש לברר את כל העובדות ולשאול את כל השאלות מול המוסד לביטוח לאומי, שכן החלופה השניה, לשבת בבית ולא להגשים את עצמנו – היא גרועה בהרבה ומשיגה לאחור את השתלבותם של אנשים עם מוגבלויות בחברה.

 

הכותב הוא צחי אדרי, בן 34 חולה בניוון שרירים מסוג S.M.A ועובד כעורך תוכן ומקדם אתרים בחברה מובילה בארץ. 

תגובות

1.
אף פעם לא ראיתי בחוק לרון "מלכודת דבש" תמיד ראיתי בזה ברכה לעידוד תעסוקת מוגבלים, שמוגבלים יתחליו לצאת לעבוד בל יחששו לאבד את הקצבה
אורי ברוקנטל (21/12/2014)
חיפוש משרה

לעזרה 03-6013222 

הזדמנות חדשה